פסק-דין בתיק ע"פ 8208-07

השופטת א' חיות:

           בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט ג' קרא) הרשיע את המערער בעבירות של הריגה ופציעה בנסיבות מחמירות וגזר עליו עונש של ארבע-עשרה שנות מאסר בפועל ושתי שנות מאסר על תנאי. הערעור שבפנינו מופנה נגד הכרעת הדין ולחלופין נגד גזר הדין.

כתב האישום וגרסת המערער

1.        עובדות המקרה כפי שפורטו בכתב האישום שהוגש נגד המערער הן אלה: המערער התגורר בתקופה הרלבאנטית לאישום בדירה בבת-ים (להלן: הדירה) ביחד עם אמו אוולין, אחיו אלדד ואחותו חן (להלן, בהתאמה: האם, אלדד ו- חן). ביום 1.7.2005 בסביבות השעה 02:00 לפנות בוקר בילו חן וחברותיה במועדון לילה בתל-אביב ושתו משקאות אלכוהוליים. בשלב מסוים ביקשו חן וחברותיה מידיד של אחת החברות, דוד וחנון (להלן: וחנון), שיחזירן לביתן. וחנון אסף אותן מהמועדון ובשעה 04:00 לפנות בבוקר לערך הוריד את חן ליד הדירה. חן הגיעה לדירה ושם פגשה את המערער ואת אלדד אשר הבחינו כי היא שתויה. לאחר שבירר עם חן מדוע היא שיכורה התקשר המערער לוחנון וביקש ממנו להגיע אליו לשיחה פנים-אל-פנים. המערער הצטייד בחפץ חד וביחד עם חברתו רעות (להלן: רעות) ועם אלדד וחברתו דקלה (להלן: דקלה), יצא מהדירה והמתין לוחנון ברחוב. וחנון הגיע למקום ואז החל ויכוח בין המערער ואלדד מצד אחד ובין וחנון מצד שני, שבסופו נפרדו הצדדים וכל אחד פנה לדרכו. בכתב האישום נאמר כי זמן קצר לאחר מכן הגיע לרחוב רכב שמתוכו יצאו שלושת חבריו של וחנון - ארז גבאי (להלן: ארז), אורן בן שושן (להלן: אורן) והמנוח כפיר דבורה (להלן: המנוח, וביחד: החבורה). המערער ואלדד החלו להתווכח עם החבורה ובשלב מסוים ירדה האם מהדירה וניסתה להרחיק את המערער ואלדד מן המקום. בשלב זה אחז המנוח בלבנה שהיתה מונחת ברחוב ושבר אותה על המדרכה. לאחר מכן הוא הרים את אחד משברי הלבנה, רץ לכיוון המערער והאם והשליך לעברם את שבר הלבנה, אשר פגע בראשה של האם וגרם לה לחבלה, בעוד החבורה ממשיכה לידות אבנים לכיוון המערער ואלדד. המערער שהבחין כי אמו נפגעה, שלף את החפץ החד שהיה ברשותו, רץ לכיוון המנוח וחבריו והחל לדקור את כל מי שעמד סביבו. על פי המתואר בכתב האישום נדקר ארז בגבו התחתון (בסיכומיה בבית-המשפט המחוזי טענה המדינה כי ארז נדקר "בקדמת חזה תחתון מימין") ואילו המנוח נדקר דקירה אחת שפגעה בעורק מרכזי בבטנו וגרמה לו לדימום מסיבי. המנוח ניסה להימלט מן המקום אך התמוטט בסמטה סמוכה ונפטר מפצעיו, ואילו ארז הגיע לבית החולים איכילוב וקיבל שם טיפול רפואי.

2.        בתשובתו לכתב האישום אישר המערער כי התנהל בינו לבין וחנון ויכוח כמתואר בכתב האישום וכן אישר כי סמוך לאחר מכן הגיעו למקום המנוח, ארז ואורן (כפי המתואר בכתב האישום). עם זאת הוסיף המערער וטען כי גורמים נוספים הקשורים לחבורה הגיעו אף הם לזירת האירוע. עוד טען המערער כי מי ששבר את הלבנה והטיח את אחד משבריה לעברו ולעבר אמו היה ארז, ולא המנוח, וכי בנוסף לחבלה שספגה האם כתוצאה מהשלכת שבר הלבנה, היא אף נדקרה במהלך האירוע. המערער הודה כי דקר את ארז באמצעות "חתיכת ברזל" שמצא במקום, אך טען כי ביצע את המעשה על-מנת להגן על עצמו ועל אמו. לבסוף כפר המערער בעבירת ההריגה שיוחסה לו וטען כי לא פגע במנוח.

פסק-דינו של בית המשפט המחוזי

3.        בהכרעת דין מנומקת ומפורטת מיום 14.8.2007 הרשיע בית משפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט ג' קרא) את המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. משלא הכחיש המערער כי דקר את ארז מיקד בית משפט קמא את הדיון בעבירת ההריגה שיוחסה למערער בגין דקירת המנוח. בית המשפט ציין כי אין מחלוקת על כך שהמנוח נפטר כתוצאה מפצע דקירה בבטנו אשר נגרם מ"מכשיר חד כגון להב סכין" והוא הפנה בהקשר זה לחוות-דעת פתולוגית שהוכנה לאחר בדיקת גופת המנוח על-ידי ד"ר ריקרדו נחמן מהמכון לרפואה משפטית. כמו כן ציין בית המשפט כי על-פי חוות הדעת הפתולוגית המנוח נפטר דקות ספורות לאחר שנדקר והדבר מלמד על קיומו של קשר סיבתי בין מעשה הדקירה ובין המוות. בית המשפט הדגיש כי אף שאין ראיה ישירה הקושרת את המערער לדקירת המנוח, קיימות ראיות נסיבתיות המובילות למסקנה כי הוא ביצע את המעשה. הראיות המרכזיות שעליהן התבססה הכרעת הדין בהקשר זה היו הודעותיו של אלדד במשטרה, שהוגשו במהלך המשפט על-פי סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות), לאחר שאלדד חזר בו במהלך העדות במשפט מן הגרסה שמסר באותן הודעות. בהתייחסו לאמור בהודעותיו של אלדד ולנסיבות גבייתן, ציין בית המשפט כי ההודעה הראשונה נגבתה מאלדד ביום 2.7.2005 בשעה 00:10 בעת שהוא עצמו נחשד בביצוע מעשה הדקירה, וכי במהלך גביית ההודעה היה אלדד במצב נפשי קשה ואחוז פחד מן האפשרות כי "ישלם על טעות" שלא עשה. בית המשפט ציין בהקשר זה כי במהלך חקירתו הראשונה "נע [אלדד] בין רצון לשיתוף פעולה עם החוקר.. לבין חוסר רצון בשיתוף פעולה"; ביקש מהחוקרים לדבר "רק עם עורך-דין"; וחשש מן האפשרות שהחוקרים יזמנו את חברתו דקלה לחקירה. בכל הנוגע לגרסתו של אלדד בהודעה הראשונה ציין בית המשפט כי אלדד הכחיש באותה הודעה שדקר מי מן המעורבים; טען כי המערער רץ בשלב מסוים לכיוון משליכי האבנים ואף "רב איתם בידיים"; וכן טען כי לאחר הפגיעה באמו ראה כי החבורה נמלטת מן המקום, בלא שהבחין במעשה דקירה כלשהו. בהודעה השנייה אשר נגבתה מאלדד כעשר שעות לאחר מכן צוין כי אלדד ביקש להיפגש עם עורך-דין וסירב לשתף פעולה עם החוקר מיכאל זינגרמן (להלן: החוקר זינגרמן). החקירה השלישית התנהלה לבקשת אלדד על-ידי החוקר אבנר משה (להלן: החוקר אבנר) שגבה ממנו את ההודעה הראשונה, ובמהלכה מסר אלדד הודעה בה טען כי לאחר שהבחין באמו החבולה, ראה את המערער רץ לכיוון החבורה ואז "נכנס בכולם, אתה מבין", אך הוא הוסיף והדגיש כי לא ראה שהמערער מחזיק סכין. עוד סיפר אלדד בהודעה השלישית כי סייע לאמו לעלות לדירה לאחר שנחבלה וכי בשלב מסוים שמע את המערער אומר שהיו "שלוש דקירות" אך סירב לאשר כי המערער יצא מהדירה עם סכין וטען "לא יודע איך הדקירות... אני רק שמעתי שאבי עלה הבית, שמעתי שהיה שלוש דקירות". בית המשפט ציין כי אלדד הוסיף וסיפר בהודעתו השלישית שאמר לדקלה כי בכוונתו ליטול אחריות על מעשיו של המערער וביקש ממנה שלא תשתף פעולה עם המשטרה, אך היא מצידה התנגדה לכך בתוקף. עוד ציין בית המשפט כי לאחר גביית ההודעה השלישית היה אלדד נסער משום שהבין כי יתכן שהפליל את המערער בביצוע מעשה הדקירה והוא חזר והדגיש בפני החוקרים כי ברצונו "לקחת את התיק עליו" ואמר בין היתר כי הוא יודע שדקלה תספר לחוקרים שלא הוא דקר את המנוח וכי המערער "הלך מכות שם".

           בית המשפט הוסיף והתייחס בהכרעת הדין לחקירתו הרביעית של אלדד, שהתקיימה מספר שעות לאחר גביית ההודעה השלישית. בהודעה הרביעית שמסר במהלך חקירה זו חזר אלדד על הגרסה לפיה המערער "נכנס בכולם" וכן טען כי המערער היה היחיד שרץ לכיוון החבורה לאחר שהאם נפגעה משבר הלבנה. בית המשפט הדגיש כי אלדד אישר בהודעה זו כי סיפר לדקלה שהמערער אמר בדירה ש"היו שני דקורים" וכי לאחר שמסר דברים אלה לחוקר אבנר הוא ביקש ממנו שלא ירשום אותם, אך הכחיש כל קשר למעשה הדקירה אף שהביע חשש שמא הוא מפליל בדבריו את המערער בדקירת המנוח. לבסוף התייחס בית המשפט לחקירתו החמישית של אלדד שלא שהוקלטה ולא תומללה, אותה ערך החוקר אבנר, בה סיפר אלדד לראשונה כי המערער ירד לרחוב כשהוא מצוייד בסכין מטבח ואף תיאר אותה; כי המערער רץ לכיוון החבורה כשהוא אוחז בסכין; וכן כי השתמש בסכין ודקר שניים מבני החבורה. בית המשפט הדגיש כי בשל העובדה שהודעה זו לא תועדה באמצעי חזותי או קולי, צורף אליה זכרון-דברים שנערך על-ידי החוקר אבנר בה תואר מהלך החקירה ובין היתר צוין כי כשנשאל אלדד היכן הוחזקה הסכין על-ידי המערער, הוא הצביע לכיוון הכיס האחורי של מכנסיו.

4.        לאחר שסקר בהרחבה את הודעותיו של אלדד במשטרה כאמור, קבע בית המשפט המחוזי כי יש להעדיף את האמור בהן על-פני העדות שמסר אלדד במשפט ודחה בהקשר זה טענות שעלו מפי אלדד ומפי המערער לפיהן מצבו הנפשי הקשה בעת שמסר את ההודעות ורצונו לרצות את חוקריו גרמו לאלדד למסור גרסה שקרית. הטענה כי החוקרים מנעו מאלדד שעות שינה וסירבו לאפשר לו להיפגש עם עורך-דין נדחו אף הן על-ידי בית המשפט אשר קבע כי אף שאין חולק שאלדד היה נתון תחת לחץ במהלך החקירות, תיעוד החקירות מלמד שהתנהלותם של החוקרים היתה הוגנת ולא השפיעה על אלדד למסור דברי שקר תוך הפעלת לחץ פסול. בית המשפט הוסיף וקבע כי אלדד מעלה בהקשר זה "תירוצים מאולצים" שאין לקבלם וציין כי אילו היו החוקרים מעוניינים "לתפור" לאלדד תיק, כדבריו, הם לא היו מתעקשים שימסור את גרסתו המלאה, לאחר שניסה ליטול על עצמו את האחריות למעשים שיוחסו למערער בכתב האישום. בית המשפט דחה את הטענה כי החוקרים מנעו מאלדד שעות שינה ולעניין המפגש עם עורך-דין קבע כי אלדד בחר שלא לעשות שימוש בזכות השתיקה וכי צפייה בתיעוד של גביית ההודעות מלמדת כי "לא היה לנתון... של שלילת אפשרות מפגשו של אלדד עם עורך דין... כדי לפגום בחופשיות רצונו של אלדד". אשר לעובדה שהודעתו החמישית והמפלילה של אלדד לא תועדה קיבל בית המשפט את טענת המדינה לפיה מחדל זה נבע מטעות של החוקר אבנר, שסבר בתום לב כי החקירה מוקלטת. לפיכך לא ראה בית המשפט מקום לפסול את ההודעה מטעם זה בלבד. לבסוף דחה בית המשפט את טענת המערער כי החוקרים ניצלו את הדיסלקציה שממנה סובל אלדד על מנת לקדם את החקירה בציינו כי "דיסלקציה אינה פיגור שכלי, או מחלת נפש כפי שביקשו לצייר ב"כ הנאשם" והוא סיכם את הנושא בקובעו כי הודעותיו של אלדד הינם "דברי אמת אותנטיים"; כי נסיבות גביית ההודעות לא השפיעו עליו לומר דברי שקר; וכי עדותו במשפט היתה "ניסיון כושל" להתנער מאמירותיו במשטרה. מטעמים אלה קבע כאמור בית משפט קמא כי יש להעדיף את הודעותיו של אלדד על פני עדותו במשפט.

5.        חיזוק להודעותיו המפלילות של אלדד מצא בית המשפט בהודעות שמסרה חברתו דקלה במשטרה. דקלה סירבה תחילה לשתף פעולה עם החוקרים ואת גרסתה החלה לספר רק לאחר שאלדד אמר לה במהלך פגישה שנערכה בין השניים בתחנת המשטרה, כי עליה לשתף פעולה. בהודעותיה סיפרה דקלה כי אלדד אמר לה שהמערער יצא מהדירה כשהוא מצויד בסכין ואף הצביע בפניה על סכין דומה לזו שנטל המערער. דקלה, כך הדגיש בית המשפט, תיארה את הסכין באופן זהה לתיאור שמסר אלדד בהודעותיו וכן סיפרה כי אלדד אמר לה שהמערער "דקר שניים ואחד נוסף שרט עם סכין של מטבח עם ידית שחורה", אם כי בהמשך חקירתה חזרה בה דקלה מגרסה זו וטענה כי היא אינה זוכרת שאלדד אמר לה את הדברים. בית המשפט ציין כי הודעותיה של דקלה הוגשו אף הן מכוח סעיף 10א לפקודת הראיות משום שדקלה טענה בעדותה במשפט כי החוקרים "הכניסו לה דברים לפה" וניצלו את מצב "הלחץ" שבו היתה נתונה, ולאחר שסקר בהרחבה את נסיבות גביית הודעותיה של דקלה, קבע כאמור כי יש להעדיפן על פני עדותה במשפט.

6.        בית המשפט הוסיף והתייחס בהכרעת הדין להודעות שמסר המערער במשטרה, וציין כי תחילה הכחיש המערער כל מגע בינו ובין החבורה אך בהמשך אישר כי דקר את ארז באמצעות חפץ מתכתי שאיתר במקום האירוע, לאחר שהבחין כי אמו נפגעה משבר הלבנה שהושלך לעברה. בית המשפט ציין כי גרסת המערער לא היתה עקבית בתשובות שמסר לשאלות: האם רץ אל עבר החבורה והאם ביצע את מעשה הדקירה כתגובה וכנקמה על הפגיעה באמו, אך בסופו של דבר אישר המערער במהלך עימות שנערך בינו ובין ארז כי "[ארז] זרק לאמא שלי בלטה בראש ובגלל זה הוא קיבל חור רק חבל שברחת... הוא הראשון לקבל דקירה... הראשון שדקרתי אותו שדפק לאמא שלי בלטה בראש". בית המשפט הדגיש כי גרסתו של המערער בהקשר זה מהווה ראשית הודייה לא רק לכך שדקר את ארז כי אם גם לכך שארז היה רק "הראשון" שנדקר על-ידו. הוא הוסיף והדגיש כי במהלך עדותו במשפט חזר המערער על עיקרי הדברים שמסר במשטרה, אף שלא חזר עוד על גרסתו לפיה ארז היה "הראשון לקבל דקירה". בעניין זה ציין בית המשפט כי הסבריו של המערער לאמרתו הנ"ל, ובין היתר טענתו כי אמר את הדברים משום שהמשטרה "ייחסה אותנו לקבוצות", אינם משכנעים. לבסוף קבע בית המשפט כי אצל המערער התקיים היסוד הנפשי הדרוש להרשעה בעבירת ההריגה, בציינו כי המערער ביצע את מעשה הדקירה "תוך שהוא מודע לתוצאה הקטלנית, העלולה לצמוח ממנו, כאשר הלך הנפש שליווה את מעשהו זה, היה הלך נפש של קלות דעת כשאינו חפץ במותו של המנוח, ומתוך תקווה שהדבר לא יתרחש ודי בכך כדי לבסס את אשמתו".

           בהתחשב בממצאים אלה קבע בית משפט קמא כי הראיות הנסיבתיות בתיק מלמדות, בהצטברותן, שהמערער דקר את המנוח באופן המקים את היסודות הדרושים להרשעתו בעבירת ההריגה.

7.        בשלב זה פנה בית משפט קמא לבחון את הטענה שהעלה המערער לראשונה במהלך עדותו במשפט ולפיה עומדת לו טענת ההגנה העצמית הקבועה בסעיף 34י לחוק העונשין, התשל"ז-1978 (להלן חוק העונשין). המערער טען בהקשר זה כי ביצע את מעשי הדקירה שיוחסו לו בכתב האישום על מנת להגן על עצמו ועל אמו, בעקבות ידוי האבנים לעברם. בית המשפט דחה את הטענה בהדגישו כי למערער היתה "אלטרנטיבה אחרת להדיפת התוקף מלבד שימוש בכוח, כאשר יכול היה.. לסגת מזירת העימות, הרחוב בו עמד, על ידי כניסה לבנין המגורים, שבו נמצאת דירתו". בהקשר זה הדגיש בית המשפט כי אף שהחבורה חסמה את הכניסה האחורית לבנין המגורים עולה מחומר הראיות שהמערער, אמו ואחיו עמדו "כ-2-3 מטרים מן הכניסה הראשית לבנין המגורים, והיו יכולים לסגת באין מפריע מן הרחוב, שם התפתח העימות...". כמו כן דחה בית המשפט את הטענה העובדתית שהעלה המערער לראשונה במהלך המשפט ולפיה חסמו חלק מבני החבורה גם את דרך הנסיגה מן הכניסה הראשית לבניין. הוא הוסיף וקבע כי הפגיעות שנגרמו למערער ולאמו לא היו חמורות; כי תגובתו של המערער להשלכת האבנים לא היתה סבירה; וכי המערער רץ לכיוון בני החבורה מתוך כוונה לנקום בהם על הפגיעה באמו ולא מתוך כוונה למנוע מהם להמשיך וליידות אבנים לעברה. מטעמים אלה קבע בית משפט קמא כי המערער לא הצליח לעורר ספק סביר שמא פעל מתוך הגנה עצמית וזאת הן ביחס לדקירה שהרגה את המנוח והן ביחס לפציעתו של ארז.

על כן, הרשיע בית משפט קמא את המערער בשתי העבירות שיוחסו לו בכתב האישום, כאמור.

8.          בעקבות הכרעת הדין המרשיעה נגזרו על המערער ארבע-עשרה שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. בגזר הדין שניתן ביום 20.8.2007 עמד בית המשפט על חומרת מעשיו של המערער והדגיש את העובדה שהוא יצא מן הדירה אל הרחוב למפגש שאותו יזם כשהוא מצויד בסכין. בית המשפט ציין בהקשר זה כי "אלמלא הצטייד ה[מערער] מבעוד מועד בסכין שהיתה עמו... היה האירוע הטרגי נחסך", וכי "ידיעתו הברורה [של המערער].. כי ידו תהיה על העליונה, לאור הצטיידותו בכלי משחית, היא שהביאה את ריצתו המטורפת... לעבר חברי הקבוצה ודקירתו את המנוח וחברו". בית המשפט הוסיף וקבע כי לא מתקיימת במקרה דנן נסיבה חריגה ויוצאת דופן המצדיקה סטייה ממדיניות הענישה המחמירה הנוהגת ביחס לעבירות אלימות בסכין וציין כי אפילו ניתן לראות בהשלכת האבנים אל עבר המערער ואמו "בבחינת מעשה התגרות וקינטור", לא היה בכך כדי להצדיק "מעשה תגמול ונקם" מצד המערער על הפגיעה בו ובאמו. לבסוף קבע בית המשפט בגזר-דינו כי "ענישתו של [המערער] בחומרת הדין מתחייבת מחומרת מעשה עבירתו, כאשר צריך שיהיה בעונש מסר, כי חיי אדם אינם הפקר והפוגע בהם ישלם על כך בחירותו ולתקופה ממושכת".

           הערעור שבפנינו מופנה, כאמור, נגד הכרעת הדין ולחלופין נגד גזר הדין.

טענות הצדדים

9.        עיקר טענותיו של המערער מופנות כנגד הרשעתו בעבירת ההריגה וכנגד הממצאים העובדתיים שנקבעו בהכרעת הדין לעניין זה. לטענתו, מכלול הראיות הנסיבתיות שהוצגו אין בהן כדי להוליך למסקנה הגיונית אחת לפיה דקר את המנוח והוא סבור כי שגה בית משפט קמא בכך שהתעלם מן הראיות המלמדות כי ארז החזיק ב"סכין נוספת" שהיתה בזירה ולטענתו אין להוציא מכלל אפשרות כי מות המנוח נגרם מכך שנדקר בשוגג על-ידי ארז במהלך האירוע. המערער מפנה בהקשר זה לעדויות שנשמעו במשפט הנוגעות לאופיים האלים ולעברם הפלילי של בני החבורה; לעדותם במשפט של חן ואלדד לפיה הבחינו בארז מחזיק בסכין; לחוות הדעת שנערכה במכון לרפואה משפטית ממנה ניתן ללמוד לדעתו כי האם נדקרה אף היא במהלך האירוע; ולהתנהגותו המחשידה של ארז לאחר האירוע, בכך שהחליף חולצה ובכך שניגש לקבלת טיפול רפואי בבית-חולים מרוחק.

           עוד טוען המערער כי שגה בית משפט קמא בקובעו כי הוא דקר את ארז באמצעות סכין שנטל מהדירה לפני שירד לרחוב. לטענת המערער, היה מקום לקבל בעניין זה את גרסתו העובדתית לפיה רק במהלך האירוע איתר, באופן ספונטני, חפץ חד ובו דקר את ארז. לטענתו, העדות היחידה בה נטען כי הצטייד בסכין לפני שיצא מהדירה לרחוב הינה הודעתו החמישית של אלדד אשר אין מקום לייחס לה משקל כלשהו, בשל המחדלים הרבים שנפלו לגישתו בחקירותיו של אלדד ככלל ובגביית ההודעה החמישית בפרט. המערער שב וטוען בהקשר זה כי חוקרי המשטרה מנעו מאלדד שעות שינה; התעלמו מבקשותיו להיפגש עם עורך-דין; ניצלו את מצבו הנפשי הקשה; ואילצו אותו למסור גרסה שקרית ומפלילה. אשר להודעה החמישית מוסיף המערער וטוען כי הודעה זו לא תועדה כנדרש באמצעי חזותי או קולי ומשכך, אין מקום לבסס עליה ממצא כלשהו. מכל מקום, כך מוסיף המערער ומדגיש, אפילו לא נפלו מחדלים בחקירתו של אלדד, אין לייחס להודעותיו משקל רב משום שהיה לו אינטרס ברור לסבך את המערער בביצוע העבירות שבביצוען נחשד הוא עצמו. אלדד, כך סבור המערער, "היה מעורב באירוע ויתכן אף אחראי ישיר למותו [של המנוח]" ולכן ניסה להרחיק עצמו מן האחריות לכך ולהעבירה אל המערער "בלא להפליל אותו ישירות". תמיכה לטענתו זו מבקש המערער למצוא בעובדה שאלדד ברח לאחר האירוע והסגיר עצמו לידי המשטרה רק כעבור שעות ארוכות. המערער מוסיף וטוען בהקשר זה כי אין לייחס משקל להודעותיה של דקלה (חברתו של אלדד) אשר סיפרה כי שמעה מאלדד שהמערער אמר כי הוא זה שדקר את המנוח. לטענת המערער מדובר בהודעות שקריות שאינן עולות בקנה אחד עם עדותה במשפט ועם הודעות נוספות שמסרה במשטרה. מטעמים אלה כולם סבור המערער כי יש להתערב בהכרעת הדין ולקבוע כי לא הוכח במקרה דנן היסוד העובדתי הנדרש לצורך הרשעתו בעבירת ההריגה.